החלטה בתיק ת"א 30738-07-11

בעניין: בקשה לביטול פסק דין

בתיק זה ניתן על ידי ביום 25/1/12 פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבע, לאחר שהתובעת הגישה מספר בקשות למתן פסק דין, חלקן נידחו, לאחר שכתב התביעה נמסר בפעם השלישית לעובד במען העסק נשוא התביעה, רח' בן עמי 46, עכו, ולאחר שהמבקש לא עדכן את משרד הפנים במענו  הפרטי הנכון.

ביום 22/3/12 הגיש המבקש את הבקשה דלעיל לביטול פסק הדין, המשיבה הגישה תגובתה ביום 29/3/12, והמבקש הגיש תשובה לתגובה ביום 1/5/12. ביום 3/7/12 וביום 17/7/12 הגישה המשיבה בקשות למתן החלטה בבקשה, וצר לי על האיחור במתן ההחלטה.

המבקש טען כי לא קיבל את כתב התביעה, וכי נודע לו על קיומו מאת בא כחו, המייצג אותו גם בהליכים בינו לבין אחיו, מר אמר קלוד, הנזכרים גם בכתב התביעה דנן. לגוף התביעה טען המבקש כי אינו משכיר את החנות לאיש, אלא נעדר ממנה בזמן האחרון בשל מצבו הבריאותי, וכי המשיבה מסתמכת על כתב התביעה, שהגיש נגדו אחיו, מטעמי נקמנות. המבקש מודה כי לא עמד בתשלומי דמי השכירות משנת 2010, אך ביקש התחשבות מהמשיבה, וכעת הוא מבקש ארכה להסדיר את יתרת חוב דמי השכירות. המבקש מציין כי היה שותף עם אביו בחנות, והינו בן ממשיך ויורש לפי צוואה של החנות. המבקש צירף לבקשתו מסמכים המעידים על דבריו.

המשיבה טוענת כי כתב התביעה נמסר למבקש כדין, אף כי ידוע לה כי מעולם לא נמסר פיזית למבקש, אלא היא מבקשת להכיר במסירות שבוצעו כבנות-פעל. המשיבה טוענת עוד כי טענת המבקש בעניין המסירה סתמית, והוא אף לא טרח לברר בעסקו אם מאן דהוא, לרבות אחד העובדים שחתם בשמו, מר אגיבייב, קיבל את המסמכים.

לטענות ההגנה של המבקש משיבה המשיבה בכמה מישורים:

1.         המבקש מודה כי לא שילם את דמי השכירות וארנונה לפחות משנת 2010, ועובדות אלו מקימות עילת פינוי;

2.         זכות הדיירות המוגנת של האב פקעה עוד בחייו, מאחר והעביר את ניהול העסק לאחר, הוא המבקש;

3.         המבקש ואביו לפניו עשו ועושים בנכס שימוש, שאינו במטרת השכירות, וכן הקימו סככה ללא היתר.

4.         המשיבה מבקשת לדחות את טענת המבקש כי לא קיבל דרישת תשלום מהמשיבה כטענה העומדת בסתירה לטענות המבקש מכח אותו חוזה, המחייב את אביו בתשלומים ומכח חוק.

המבקש בתגובה לתגובה הוסיף כי שילם ביום 19/4/12 הסך 6,000 ש"ח במזומן למשיבה, והוא מתכוון להסדיר את מלוא החוב, כי בשנת 2003 נחתם בין המבקש ואביו מצד אחד לבין המשיבה הסכם פשרה, המבטל את צו ההריסה, מאריך את המועד להגשת בקשה לקבלת היתר, ומחייב את המשיבה להודיע למבקשים אם תעמוד על ביצוע הצו. המבקש טוען כי מדובר בנכס רב ערך, ופעולותיה של המשיבה לקבלתו לחזקתה נעשות לא בפעם הראשונה ולא בתום לב. לעניין טענת המבקש כי המשיבה יכולה היתה לברר את מענו אצל אחיו, על בסיס תביעתו הגישה את התביעה, אומר כבר עתה כי אחיו של המבקש ציין בכתב התביעה שלו את מען המבקש ברח' מנחם בגין 19, קרית מוצקין, וגם כתובתו של האח הינה ברח' מנחם בגין בקרית מוצקין (כעולה מתצהירו שתמך בכתב התביעה). יצויין כי גם בקבלה, שקיבל המבקש כמה ימים לפני הגשת התגובה לתגובה נכתב מענו ברח' מנחם בגין 19/24 קרית מוצקין, והוא לא טרח לתקן את הפקידה.

המבקש בחר שלא להתייחס לנסיונות המסירה בעסק.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה שהמבקש הקשה מאד על ביצוע מסירה אישית לידיו בביתו, לאחר שלא עדכן את מענו במשרד הפנים. לא הונחה תשתית עובדתית לכך שהמשיבה ידעה את מענו. בניגוד לדבריו, אין בכל המסמכים הרבים שהוצגו לי, כל ראיה לפיה המשיבה ידעה או יכולה היתה לדעת את מענו. גם עתה, למעט הצהרת המבקש, אין כל אסמכתא למענו הנטען ברח' תבור 86, נופית.

טענת המבקש כי הוא מנהל את העסק ברח' בן עמי 46, עכו, והתעלמותו בבקשה ובתגובה לתגובה מלא פחות מחמישה ביקורים שבוצעו שם טרם מתן פסק הדין, מעידה כי כנראה שלפחות אחת המסירות הביאה את דבר פסק הדין לידיעתו. לראייה הגשת הבקשה לביטול בסמוך לאחר מתן פסק הדין (תוך חודשיים), בעוד שמאז הגשת התביעה ועד מתן פסק הדין חלפו חודשים רבים.

על כן הטענה לאי קבלת כתב התביעה מוטלת בספק רב, ואיני מבטלת את פסק הדין מחובת הצדק.

בביטול משיקול דעת בית המשפט, אני מוכנה לקבוע כי אי הגשת כתב ההגנה נבעה מרשלנות כלשהי של הנתבע, אשר לא הוכח כי הגיעה לכדי זלזול מכוון, ועל כן אדון בטעם המשמעותי יותר בבקשה לביטול פסק דין משיקול דעת בית המשפט, והוא סיכויי ההגנה.

מתוך סכום התביעה, שהינו 341,412 ש"ח, הסך 66,411 ש"ח בלבד הינם חובות לעירייה, והיתרה הינו סכום מכפלת דמי שכירות של 5,000 ש"ח לחודש שהמשיבה טוענת כי המבקש מקבל מהשכרת החנות בשכירות משנה. אני נכונה לבטל את פסק הדין ביחס לסכום זה, באשר אין לו בסיס, והתביעה בעניין זה סותרת את טענת המשיבה בבקשות למתן פסק דין, לפיה המבקש מנהל את עסקו במקום ( סעיף 4 לבקשה מיום 10/10/11, סעיף 2.3 לבקשה מיום 29/11/11 אותו סעיף בבקשה מיום 17/1/12). אם המבקש מנהל את העסק במקום עד היום, הרי שאינו משכיר אותו לאחר.

למרות טענת המשיבה כי המבקש אינו משלם דמי שכירות לפחות מאז שנת 2010, הרי שבדף החשבון שצורף לכתב התביעה נראה כי דמי שכירות לא שולמו במלואם כבר משנת 2008, ודמי השכירות מסתכמים בסך כ-12,000 ש"ח והארנונה משנת 2008 בסך כ-43,000 ש"ח. המשיבה, כפי הודאתה, ישנה על זכויותיה במשך השנים, ויש חיזוק לטענת המבקש כי המשיבה מנסה להוציאו מהמושכר, עקב ערכו הרב. המבקש שילם בחודש אפריל 2012 סך של 6,000 ש"ח, ואין לו הגנה ממשית בפני החובה לשלם את יתרת סכום החוב.

הטענה לפיה עומד כנגד המבקש צו הריסה ( נספח ג' לכתב התביעה) אינה טענה אמיתית, שכן מאז הסכם הפשרה משנת 2003 ( נספח ד' לכתב התביעה) לא נטען כי נעשה דבר לאכיפתו. עובדה זו לא ניתן לאיין בציון: "היות שהטיפול במושכר נפל אצלה בין הכסאות, הרי שעד כה לא הוגשה תביעה בעניינו של הנתבע" ( סעיף 9 לכתב התביעה). יצויין כי עובדות רבות טרם התבררו, גם לגישת התובעת, הטוענת טענות עובדותיות חלופיות כגון: "בשלב כלשהו, שאינו ידוע לתובעת, החל הנתבע להחזיק בנכס ולנהוג בו כבתוך שלו", "כי זכות הדיירות המוגנת של המנוח ו/או של הנתבע פקעו זה מכבר (ואולי בכלל הנתבע אינו ולא היה זכאי לקבל בהעברה את זכות הדיירות המוגנת במושכר, לפי חוק הגנת הדייר)" וכן "לא זו בלבד שלא שילם לעירייה דמי שכירות מוגנים (ככל שהיה בעל זכות כזו)..." ( סעיפים 6 עד 10 לכתב התביעה). איני מקבלת את טענת המשיבה לפיה לא ידעה על תפיסת החזקה ע"י המבקש, ולראייה צו ההריסה המנהלי הוצא ע"ש המבקש בלבד כבר בשנת 2002 והסכם הפשרה בעניינו נחתם בשנת 2003 עם המבקש ועם אביו, אלברט אמר, שנפטר בינתיים ( נספח ג' ונספח ד' לכתב התביעה). בנסיבות אלו אכן מפתיע לראות כי המשיבה לא טרחה ולא ניסתה לשלוח למבקש מכתב התראה לפני הגשת התביעה.